אלי לוי מתקשה להשלים עם פרישתה של ח"כ שלי יחימוביץ' מהחיים הפוליטיים, אבל עוד יותר הוא מודאג מהעתיד האנטי חברתי של המשכן
פרישתה של שלי יחימוביץ' מהחיים הפוליטיים היו השבוע כמסמר נוסף בארון הקבורה של מה שכונה פעם – "התא החברתי במשכן הכנסת".
זה אותו ארון קבורה שבחודשים האחרונים ננעצו בו לא מעט מסמרים: איתן כבל, אורלי לוי-אבקסיס, דב חנין, מרב מיכאלי, נורית קורן, ג'קי לוי, מירב בן ארי, יעל כהן פארן, טלי פלוסקוב וחיים ילין הם רק חלק מרשימה ארוכה של חברי כנסת מימין ומשמאל, חברתיים, שקמו בבוקר, כל בוקר, בשביל לעבוד עבורנו.
אבל תודו שהמסמר שננעץ בארון הקבורה החברתי אחרי הודעת הפרישה של שלי יחימוביץ', כואב יותר מכל המסמרים הקודמים ואולי מסמן לנו את תחילת הסוף של עידן הפוליטיקאים החברתיים בכנסת – אותם ח"כים, שבדיוק כמו יחימוביץ', באמת הגיעו למשכן בשביל לעבוד בעבור אלה שאין להם את היכולת להגיע לירושלים ולצעוק; נכים, חד הוריות, יושבי הפריפריה, ערבים, עולים וסטודנטים. לכולם שלי הייתה פה ואוזן.
אז נכון, גם משה כחלון, אלי כהן, ויפעת שאשא-ביטון הם חברתיים ולא תתפסו במקרר שלהם שמפניה ורודה, אבל החיבור התמוה שלהם עם הקפיטליסט מבלפור משאיר אותי מודאג, מאוד מודאג.
לכתה של שלי יחימוביץ' מהפוליטיקה הוא זמן טוב בשביל כולנו, לעצור את מרוץ החיים ולעשות חשבון נפש. הרי איך יתכן שהפוליטיקאית הכי אמיצה, מבריקה וישרה שהייתה כאן בעשור וחצי האחרון, לא מונתה מעולם לשרה? איך היא לא הובילה מפלגה גדולה עם 25 מנדטים? אני אגיד לכם איך – כי אנחנו מטומטמים!
הרי אנחנו נבעט בקיר כשנקבל חשבון חשמל אבל נצביע לאלה שצועקים "איראן איראן", אנחנו נשתולל מכעס כשנחתום על הצ'ק הדו-חודשי למס הכנסה, אבל נצביע לגנרלים שמגיל 18 לא ביקרו במכולת ומנותקים לחלוטין מצרכי העם (גם הם הרי אלופים בלצעוק "איראן איראן").
והתא החברתי? נמחק, נעלם. התרוקן כמעט לחלוטין מלבד איציק שמולי, שעוד נותן לנו תקווה ושובה אמש לקדמת הבמה של אורלי לוי-אבקסיס, זו שמביאה תקווה גם לנו הצפוניים.
ואתם? הרי גם בעוד חודשיים אתם תמשיכו לבכות, להתלונן, לעבוד 18 שעות ביום ולחיות במינוס.
ואז, כמו תמיד, מאחורי הפרגוד תצביעו שוב לזה שאוהב לצעוק: "איראן, איראן, איראן, איראן…".
כתבות נוספות
