חמישה חודשים אחרי שגילתה סימנים כחולים על פניה של בתה בת החצי שנה, סיגל (שם בדוי) עדיין בוכה, לא ישנה בלילות, ומחכה לאיזושהי התקדמות בחקירה ולמיצוי הדין עם המטפלות החשודות. מונולוג כואב של אמא
כשהבת שלי, אוצרי היקר עלי אדמות, היתה בת חצי שנה הכנסנו אותה למעון. לפני שבחרנו לה מעון ביררנו ושאלנו, חקרנו וביקשנו המלצות. עשינו את כל מה שכתבו בספרים על מנת שהיא תקבל את הטוב ביותר.
כחודש לאחר שנכנסה למעון ראינו סימן כחול בוהק על השפה התחתונה, שהיתה נפוחה כולה. שאלנו מה קרה והמטפלות, שרק הן היו במעון באותה העת, הופתעו לראות את זה ואף טענו שלא ראו זאת קודם, והעלו השערות שאולי זה כתוצאה ממוצץ, או נים שהתפוצץ כך לפתע.
הרגשתי שמשהו לא בסדר. תקראו לזה אינטואיציה אימהית, תקראו לזה תחושת בטן או היסטריה. דרשנו לראות את הסרטונים מאותו יום, ולאחר דין ודברים הסכימו מנהלי המעון להראות לנו את מה שהבת שלנו עברה.
למרות שעברו כחמישה חודשים מאז אותו יום שבו ראיתי לראשונה את מה שקרה לבת שלי, הבטן לא מפסיקה להתהפך. הבת שלי, זו שאעשה הכל בשבילה, זו שגידלתי ברחמי, שהקראתי לה סיפורים והשמעתי לה שירים עוד טרם ראיתי את פניה, עברה מסכת התעללות שכללה סטירות וחניקות. זרקו אותה על הרצפה ואת אותו סימן כחול היא קיבלה כשאחת המטפלות דחפה לה את המוצץ לפה, כאילו נותנת לה אגרוף.
אני כותבת ובוכה. עדיין לא מאמינה שבשעה שהייתי בעבודה, אולי אכלתי ארוחת צוהריים, אולי הייתי בפגישה עם לקוחות ואולי ישבתי עם חברות וסיפרתי חוויות של אימא צעירה – הבת שלי, התינוקת שלי, חטפה סטירות.
לא ידענו מה עושים. בכינו יחד והתאבלנו יחד על אובדן התמימות. חיבקנו את הבת שלנו וביקשנו ממנה אלף פעמים סליחה, ואז התקשרנו למשטרה. לאחר כשבוע זימנו אותנו למתן עדות, וכדי לראות את הסרטון שבו לצערי הבת שלי "מככבת".
עד היום – ארבעה וחצי חודשים אחרי – טרם הוגש כתב אישום, והתיק עדיין בהשלמת חקירות. אנחנו לומדים מושגים חדשים כמו "התיק הועבר לפרקליטות אך הוחזר למשטרה". אנחנו מרגישים שמערכת החוק מורחת אותנו ונותנת לגיטימציה להתעללויות בחסרי ישע.
אף אחד לא מעדכן אותנו מה קורה, איפה התיק עומד, מי השופט בתיק שלנו, מה צריך לעשות, כמה זמן יקח התהליך. ובינתיים, אנחנו רואים את אותן שתי סייעות בקניון או בים. אסור לנו לספר לכם איך קוראים להן. אסור לנו להזהיר אתכם מפניהן. ומרגיש לי כאילו להן יש יותר זכויות מאשר לחסרת ישע כמו התינוקת שלי.
אנחנו חווים את זה יום-יום, שעה-שעה, לא מסוגלים להרפות ולהמשיך הלאה. התמונות הללו רצות לנו בראש בלי הפסקה, הסיוטים בלילה לא עוזבים אותנו, החרדות שמא שוב יקרו לבת שלנו דברים כאלו לא עוזבות אותנו; גם עכשיו כשהיא בגן מדהים עם צוות מסור, חם ואוהב ,וגם כשאנחנו רואים את הבת שלנו פורחת ומתפתחת בגן – זה עדיין לא עוזב אותנו וקשה לנו לשחרר ממה שנעשה לנו.
הצוות ומנהלות הגן יודעות זאת, ועל כל דבר הכי קטן אנחנו ישר נכנסים ללחץ, כל טלפון מהגן במהלך היום מקפיץ אותנו ומכניס אותנו לחרדות. כשבעלי היה כחודש במילואים ישנתי אצל אחותי בגלל הסיוטים שאני חווה מדי יום. קשה לי לישון לבד. קשה לי לישון, נקודה.
התמונות אינן מרפות ואיתן גם תחושת האשמה שלא נותנת לי, לנו מנוח. איך העזנו לשים את היקר לנו מכל במקום שהיה אליה כל כך רע? איך לא הצלחתי להגן על הבת שלי מאנשים רעים, והיא בת שישה חודשים בלבד? מה זה אומר עלי כאימא?
בתנו, שבגיל חמישה חודשים נגמלה משינה על הידיים, חזרה לאחר המקרה להירדם רק על הידיים ואנחנו מאפשרים לה את זה כדי לעטוף אותה כמה שאפשר. אנחנו מגוננים עליה יותר ממה שגוננו קודם, כי זו דרכנו לכפר על כל מה שעברה בחייה הקצרים. היינו משלמים כל סכום בעולם על מנת למנוע את מה שנעשה לה, הלוואי והיו עושים לנו את זה ולא לה! היא יצור חסר ישע וילדה כל כך מהממת, והמחשבה היחידה שרצה לי בראש כל הזמן היא, איך אפשר לפגוע ביצור כל כך טהור?
אנחנו מייחלים שהצדק ייעשה וימצו עם המתעללות את הדין, ויגזרו עליהן עונש הולם על מנת שמקרים כאלו לא יחזרו. חייבים לעשות הכל כדי להראות שמי שמתעלל בחסרי ישע משלם מחיר כבד. אנחנו כבר לא נחזור להיות אותם אנשים שהיינו לפני ההתעללות, והטראומה שחווינו לא תיעלם לעולם, לצערנו; אבל נעשה הכל כדי למנוע את המקרים הבאים.
כתבות נוספות
